הניגוד החריף בין הדיבור על הדראפט הנוכחי (רדוד, חלש, מעט עניין), לדראפט הבא (עמוס, מלהיב, מתניע תנועת טאנקינג המונית), גרם לי לחשוב על השאלה האם יש מחזוריות לדראפטס ב-NBA?

האם באמת השאלה האם מחזור מסויים של דראפט יהיה עמוס בכישרון או חלש היא לחלוטין אקראית?

לכאורה, יש מימדים של אקראיות שהם בלתי נמנעים.

אם נניח הנחה סבירה שבכל שנתון של גיל פיזור הכישרון הוא זהה (מאחר ומדובר על מליוני גברים פוטנציאלים בכל מחזור זה נשמע כמו הנחה סבירה), עדיין נשארים מרכיבים אקראיים רבים לגבי מידת הכישרון שתבוא לידי ביטוי בדראפט עצמו.

ראשית כל יש את האקראיות הרגילה של הספורט: פציעות, כושר, בעיות אישיות, בעיות סמים וכדומה וכדומה.

שנית, שחקנים יכולים להיבחר לדראפט בשנים שונות ולהחלטה של שחקן האם להיכנס לליגה בסוף השנה הראשונה או השלישית יש השפעה דרמטית על איכות הדראפט, ברור שהדראפט של 2003 למשל היה נזכר אחרת לגמרי אם לברון לא היה נבחר בו.

שלישית, כיום כשהשחקנים האירופאים תופסים מקום משמעותי בליגה, מקום שהולך ונהיה משמעותי יותר ויותר, המימד האקראי של הדראפט הופך לדומיננטי יותר לכאורה, מאחר ושחקנים מאירופה יכולים להגיע בכל שלב או גיל פחות או יותר.

אבל כשמסתכלים על איכות הדראפט על פני השנים אי אפשר לפספס את העובדה שב-30 השנים האחרונות זכינו לדראפט יוצא מן הכלל בערך אחת לעשור (תן או קח 3 שנים).

כך, לדעת מרבית המומחים הדראפטס הגדולים בכל הזמנים היו הדראפטס של 1984,1996 ו-2003. נעבור על הדראפטס האלה בקצרה.

דראפט 1984: ארבעה שחקנים שנבחרו להיכל התהילה (ג'ורדן, אולוג'וואן, בארקלי וסטוקטון), ועוד שלושה אולסטרים בדראפט שהזניק את ה-NBA קדימה, והתחיל את קללת פורטלנד עם בחירתו של סאם בואי הידוע לשמצה במקום ה-2 במקום ג'ורדן (כן כן כבר היה להם 2, ואתה תמיד הולך עם השחקן הגדול הכי טוב שפנוי כל התירוצים ידועים).

דראפט 1996: אל תרגיש רע דורון, אומנם לא נבחרת בסיבוב הראשון (מקום 36), אבל זה קרה באחד הדראפטס האיכותיים ביותר אי פעם. עשרה אולסטרס, ביניהם אלן אייברסון, מרבורי, אלן, ברייאנט, וסטיב נאש. ביניהם לפחות שני שחקני היכל תהילה עתידיים אם לא 3. בנוסף שחקנים משלימים מצויינים כמו קרי קיטלס, דירק פישר ומרקוס קמבי.

דראפט 2003: שמונה אולסטרס, הנמוך שבהם במקום ה-47 (מו וילייאמס), שני שחקני היכל תהילה וודאיים (וייד וג'יימס) וכן כריס בוש וכרמלו אנתוני ואולי בחירת הדראפט הגרועה ביותר בהיסטוריה בדמות דארקו מיליצ'יץ'. שחקנים בולטים נוספים? דיוויד ווסט, ג'וש הווארד וקנדריק פרקינס.

ועכשיו, דראפט 2014 שבא עלינו לטובה בשנה הבאה, רואים את התבנית? כל עשור יש לNBA דראפט אחד גדול.

בואו נוריד כבר עכשיו שתי טענות שגויות מעל סדר היום:

הדראפטס האלה סתם נחשבים גדולים דראפטס אחרים היו איכותיים לא פחות רק קיבלו פחות יחסי ציבור:

לא נכון, משנות ה-80 ועד היום, להוציא הדראפטס האלה, לא היה אף דראפט שבו היו יותר מ-2 שחקני היכל התהילה, ולא היה אף דראפט שממנו יצאו יותר מ-10 אולסטרס, וזה נכון גם לגבי הדראפטס של שנות ה-80 שבהן היו פחות קבוצות ולכן היה קל יותר להגיע למשחק האולסטרס. חוץ מזה מספיק להסתכל על השמות שנבחרו בדראפטס האחרים בשלושה עשורים האחרונים כדי להיווכח שמדובר במקרים חריגים. למי שאין כוח יצטרך פשוט לסמוך עליי. זה המצב.

הדראפטס האלה לא היו טובים יותר מבחינת כישרון, אלא שהשחקנים פשוט מיצו אותו טוב יותר:

לא נכון, מי שקרא כתבות מהתקופה שלפני שלושת הדראפטס עליהם דיברנו יכל להרגיש את ההייפ, את הידיעה שנכנס כאן דור חדש של שחקנים שהולך להשתלט על הליגה. הדברים אמורים בעיקר לגביי 1984 ו-2003 (את ההייפ והטאנקינג סביב לברון אני עוד זוכר), לגבי 1996 בהחלט דיברו על העומק של הדראפט ועל הדומיננטיות הצפויה של אייברסון, אבל אני לא חושב שזיהו שבריאנט הולך להיות דומיננטי עד כדי כך ולכן זה פחות נכון לגבי הדראפט הזה.

אז מה כן?

התיאוריה שהגעתי אליה, והיא טובה כמו כל תיאוריה אחרת, היא שיש מחזוריות מסויימת בליגה שבאה לידי ביטוי בהרבה גורמים שמשפיעים על הכישרון שמגיע בסופו של דבר לדראפט. במידה מסויימת מדובר על מנגנון של ביקוש והיצע.

איך המנגנון הזה עובד? קשה לדעת, יכול להיות שמאמנים דוחפים יותר את שחקניהם או ששחקנים נוטים לתת קצת יותר בתיכון ובקולג' כשהם יודעים שבליגה יש ביקוש לשחקנים ויש להם סיכוי טוב להשתלב מאשר בתקופות שבהן יש תחושה שהליגה עמוסה בכישרון וקשה יותר להשתלב בה.

בכל מקרה, הנתונים, כמו שאני קורא אותם, מראים שבכל עשור נכנס דור איכותי בטירוף של שחקנים ל-NBA, השחקנים האלה ממקדים את תשומת הלב ויש תחושה מסויימת של רוויה מכישרון. כולם מחכים לראות איך השחקנים האלה ישתלבו והמאבק הבין דורי תופס את מרבית תשומת הלב (זכורה לי במיוחד השיחה בין דנקאן ללברון אחרי שסן אנטוניו חיסלה את קליבלנד, ודנקאן אומר ללברון אתה הולך לשלוט בליגה הזאת יום אחד, אז אנחנו מודים לך שנתת לנו לקחת את הפעם הזאת, ושניהם פורצים בצחוק).

הדור האיכותי הולך ודועך, יש תחושה של ירידה בכמות הכישרון בליגה, עד שמגיע דור חדש ותופס את מקומו, זאת בדיוק התחושה שאני מרגיש מסביב לליגה כרגע, ולכן זה בדיוק הזמן לדראפט האיכותי הצפוי ב-2014.

בין אם מסכימים על הסיבות ובין אם לא, קשה להתווכח עם המחזוריות של הליגה, ואני חושב שזה אחד הדברים שהופכים את הליגה הזאת למרתקת. מאבקי הדורות, ההכנסה המדודה של כישרון, לצד העלייה והירידה של קבוצות שמובטחת ע"י שיטת הדראפט ותקרת השכר, הופכות את הליגה לדינמית, בלתי צפויה ולכזאת שבה לא משנה את מי אתה אוהד יש לך תקווה.

לעזזאל, אפילו הקליפרס מדברים ברצינות על אליפות!